ברשומה הקודמת כתבתי על האופן בו אני מפתח באמצעות Claude Code. הפעם אני רוצה לדבר על מה שאני חושב שהוא האתגר המרכזי בפיתוח עם LLM: העומס הקוגניטיבי.
Claude Opus 4.6 ביחד עם Claude Code מאפשרים לי לדחוס שבועות של עבודה לימים. אבל יש תקרה, והיא לא בכלי – היא בראש שלי.
אני לא כותב שורת קוד אחת. במקום זה אני קורא, מתקן ומאשר: מסמכי מחקר, החלטות ארכיטקטוניות, תכניות מימוש, הגדרות ממשקים, בדיקות וקוד סופי. כל אחד מהם עובר כמה סבבי תיקונים.
במילים אחרות – אני נושא את כל האחריות של מפתח, ולמעשה של צוות פיתוח שלם, בלי לכתוב את הקוד בעצמי.
מהניסיון שלי, המגבלה ברורה: לא יותר משניים־שלושה נושאים במקביל, ואם אחד מהם גדול – הוא חייב לבוא לבד.
עם הזמן אני רוכש מיומנות. קורא מהר יותר, מזהה מה קריטי, מזרז סבבי אישור. אבל המיומנות הזו לא מורידה את העומס – היא מאפשרת לי לדחוס עוד יותר לתוך אותו זמן, ובכך דווקא מגבירה אותו.
הכלי לא צוואר הבקבוק. אני צוואר הבקבוק. מאה סוכנים שרצים במקביל לא יפתרו את זה – הם רק ייצרו יותר פלט שאני צריך לקרוא ולאשר.
מה שכן יעזור הם כלים שמצמצמים את מה שאני צריך לבדוק ידנית: linters מותאמים שאוכפים את הכללים שקבעתי (למשל – אכיפת מגבלה הפניה/קריאה/יבוא של חלק אחד בתכנה לחלק אחר), בדיקות אוטומטיות, אימות של ממשקים בין שכבות. ככל שיותר דברים נבדקים אוטומטית – אני יכול למקד את הקריאה שלי במה שבאמת דורש שיקול דעת.
אבל גם עם כל הכלים האלה, המגבלה נשארת. פיתוח עם LLM הוא לא „כתיבת קוד מהר יותר” – הוא תפקיד ניהולי. אני מנהל מפתח מאוד מהיר, מאוד פרודוקטיבי, שלפעמים טועה. וכמו כל מנהל, יש גבול למספר האנשים שאתה יכול לנהל בו־זמנית.